היסטוריה של מגדל פיזה – כל מה שחשוב לדעת
בלב העיר פיזה (Pisa), בטוסקנה שבאיטליה, מתנשא מגדל פיזה הנטוי – אחד האייקונים המזוהים ביותר באירופה ובעולם כולו. אך מאחורי הנטייה המשעשעת מסתתר סיפור עמוק, מורכב ולעיתים אפילו דרמטי, שנפרש על פני מאות שנים – סיפור על שאיפות אדריכליות, כשלים הנדסיים, מלחמות, אמביציות פוליטיות – והרבה מאוד עקשנות.
הקמת המגדל החלה בשנת 1173, כחלק מקומפלקס מבנים מפואר שתוכנן לשקף את עוצמתה הדתית והמדינית של רפובליקת פיזה – שבראשו ניצבת קתדרלת פיזה (Duomo di Pisa). התכנון המקורי כלל מגדל פעמונים עצמאי (Campanile), שיתנשא לגובה של כ-60 מטרים ויהיה סמל לנוכחות הפיזית והרוחנית של העיר. אלא שהאדמה מתחת למגדל, כפי שיתגלה במהרה, הייתה רכה ובוגדנית – ונשאה בחובה את גורלו החריג של המגדל.
הנפילה שכמעט התחילה מהיסוד
כבר לאחר השלמת הקומה השלישית, החלו להופיע סימני שקיעה – תחילה קלים, אך במהרה הפכו לנטייה ברורה מזרחה. עבודות הבנייה הופסקו בבהלה למשך כמעט מאה שנים – לא רק בגלל הספקות ההנדסיים, אלא גם בגלל סדרת מלחמות שהעיר נגררה אליהן.
באופן אירוני, דווקא הדחייה הממושכת הצילה את המגדל – היא אפשרה לקרקע להתייצב באופן טבעי. כשהבנייה חודשה במאה ה-13, ניסו הבנאים "לתקן תוך כדי תנועה" – ויצרו קומות עליונות מעט מוטות בכיוון הנגדי, מה שגרם למגדל לקבל את המראה הייחודי המוכר כיום – מבנה שמנסה ליישר את עצמו תוך כדי עיקום.
גאונות, אלתור והנדסה של ימי הביניים
אין מסמכים חד משמעיים לגבי זהות האדריכל המקורי של המגדל, אך רבים מייחסים אותו לבונאנו פיזאנו (Bonanno Pisano) או ג'ירלדו (Gherardo di Gherardo). עם זאת, לאורך הדורות לקחו חלק בבנייתו ותיקונו עוד עשרות אדריכלים, בהם ג'ובאני די סימונה (Giovanni di Simone), טומאזו פיזאנו (Tommaso Pisano), וגם מדענים ידועים – כולל גלילאו גליליי (Galileo Galilei) – שהשתמש במגדל כבסיס לניסויים פיזיקליים באותו הזמן.
מבנה המגדל כולל שמונה קומות – שש מהן עם עמודות פתוחות, ושתיים סגורות – והוא עשוי שיש לבן ממכרות טוסקנה. סגנונו הרומנסקי מתאפיין בקשתות עגולות, עמודים דקורטיביים ושימוש מדויק בפרופורציות גיאומטריות. זהו תוצר קלאסי של השאיפה האיטלקית לשלמות, גם כשפני השטח מספרים סיפור של כשל.
פרויקט ההצלה של המאה ה-20
הנטייה ההולכת ומעמיקה של המגדל הפכה אותו למוקד דאגה – עד לרמה שהיו חששות אמיתיים שהוא יקרוס. בשנות ה-90 של המאה ה-20, נסגר המגדל למבקרים, והושקה תוכנית שיקום מקיפה בעלות של מאות מיליוני אירו.
מהנדסים ממדינות רבות, כולל בריטניה, איטליה וגרמניה, חברו יחד כדי לעצור את התדרדרות הנטייה – אך מבלי לאבד את ייחודיות המגדל, שאם יתוקן לגמרי – יאבד את סוד קסמו. הפתרון היה מבריק: הסרת אדמה מתחת לחלקו הגבוה של הבסיס, שימוש במשקולות נגדיות, והחדרת מוטות פלדה לקרקע.
המבצע נחשב לאחד ממבצעי ההנדסה המורכבים ביותר שנעשו באתר עתיק – ובשנת 2001, לאחר יותר מעשור, נפתח המגדל מחדש לציבור. באותו רגע, המגדל לא רק ניצל מקריסה – אלא גם הפך לדוגמה עולמית להנדסה מודרנית בשירות שימור מורשת תרבותית.
המגדל כסמל פוליטי ותרבותי
מעבר להיותו פלא הנדסי, מגדל פיזה הפך במרוצת הדורות לסמל רחב יותר – הן של פיזה עצמה, והן של הדיאלוג בין האדם והטבע, בין השאיפה לשלמות וההכרה בבלתי צפוי.
בימי הביניים שימש המגדל לסימון עליונות עירונית – הוא נראה למרחקים והזכיר לכל מי שהתקרב לנמל פיזה את כוחה. בתקופות שונות נעשה בו גם שימוש כאמצעי תצפית צבאי, ואפילו כמקום מסתור.
כיום, עשרות מיליוני מבקרים מגיעים מדי שנה לצפות בו, לצלם את עצמם מנסים "להחזיק אותו ביד" – ולחוות רגע של קסם בין קירות שניצחו את הזמן.
הבסיס לא בנוי ישר: מעבר לנטייה, גם יסודות המגדל עצמם אינם סימטריים – חלקם שקועים יותר, והם נשענים על תערובת של חול, טין וחרס.
גלילאו באמת טיפס עליו: הסיפור שגלילאו השליך שני כדורים ממשקלים שונים מראש המגדל הוא ככל הנראה אמת – וישנם עדים בני התקופה שכתבו על כך.
כמעט אף פעם לא היה ישר: אפילו בתקופה הראשונית של הבנייה, האדמה החולית והלא יציבה שיקעה מיד את הבסיס – כלומר, המגדל מעולם לא עמד ממש בזקיפות.
לא רק פיזה: ישנם מגדלים נוספים באיטליה עם נטייה – ביניהם בסוויטרי (Suzzara), בולוניה (Bologna) ונאפולי (Napoli), אך אף אחד מהם לא הפך לאגדה כמו זה שבפיזה.
הנטייה היום – בכמה מעלות?
הנתונים הרשמיים האחרונים מראים שהמגדל נוטה כיום ב-3.97 מעלות מהאנך – לעומת מעל 5 מעלות לפני פעולות הייצוב. הנתון הזה משתנה במעט עם השנים, אך תודות לתחזוקה השוטפת והבקרה, אין כיום סכנה לקריסה.
לסיום – סיפור שאין לו תחליף
ההיסטוריה של מגדל פיזה היא לא רק סיפור של בניין – היא סיפור על עקשנות, על התמודדות עם כשל ואכזבה, על אלתור יצירתי, ועל ניצחון הזמן. המגדל הזה, שהתעקם כבר בתחילת הדרך, הפך דווקא בשל כך לאחד הסמלים העמוקים והמרגשים ביותר של האנושות – תזכורת לכך שלא תמיד צריך להיות מושלם כדי להיות בלתי נשכח.